״יש לך הכול בפנים, אם רק תסכימי לצעוד בשביל.
תשמרי על תנועה, קטנה וגדולה.
ואל תפחדי.״
ככה אמרה לי האישה בחלום.
ונראה לי שהפעם באמת הקשבתי לה.
הסכמתי,
התמסרתי, ויצאתי לצעוד בשביל.
והערב בתאו הרצליה היה וואו.
וואו מהסוג שמגיע עם פרפרים בבטן, חששות, התרגשות וקצת תחושה של רכבת הרים רגע לפני שהאורות עולים.
וככל שהערב התקרב, הבנתי עד כמה הוא חשוב לי.
עד כמה רצינו שהוא יקרה.
עד כמה יש כוח בלתת מקום לסיפורים שאנחנו בדרך כלל מחזיקות בפנים.
רגע לפני יום כיפור, וקצת אחרי שהתחילה שנה חדשה,
עלינו לבמה לדבר על לשחרר אחיזה.
לשחרר מהמוכר והידוע.
ממה שכבר לא משרת אותנו.
מהדבר הזה שאנחנו סוחבות גם כשהוא כבר כבד מדי.
לפעמים זו אמונה שמצמצמת אותנו.
לפעמים זה תפקיד שכבר קטן עלינו.
לפעמים זו הדרך שבה התרגלנו לראות את עצמנו.
ולפעמים זו פשוט היד שמחזיקה חזק, גם כשהגיע הזמן לפתוח אותה קצת.
ארבע נשים על במה אחת.
ארבעה סיפורים שונים.
ובכל זאת היו בינינו כל כך הרבה חוטים מחברים.
הרגשתי את הקהל.
את העיניים הטובות.
את ההקשבה.
את השקט שנוצר ברגעים מסוימים בחדר.
וזה לא מובן מאליו.
תודה לכל מי שבא, הקשיב, התרגש, צחק,
נשם איתנו והסכים לפגוש משהו מעצמו בתוך הסיפורים שלנו.
ותודה לשותפות שלי לערב הזה.
היום אני מרגישה קצת יותר זקופה.
ומבינה שוב את העוצמה שיש לנו ביחד.
וגם כל אחת לחוד.
לשחרר אחיזה - לפעמים זו רק הסכמה אחת קטנה.
להפסיק להחזיק במה שכבר מיצה את עצמו.
ולעשות עוד צעד בשביל.
השאירי תגובה