רגע לפני יום כיפור, וקצת אחרי שהתחילה שנה חדשה,
עלינו לבמה לדבר על לשחרר אחיזה.
לשחרר מהמוכר והידוע.ממה שכבר לא משרת אותנו.מהדבר הזה שאנחנו סוחבות גם כשהוא כבר כבד מדי.
לפעמים זו אמונה שמצמצמת אותנו.לפעמים זה תפקיד שכבר קטן עלינו.לפעמים זו הדרך שבה התרגלנו לראות את עצמנו.ולפעמים זו פשוט היד שמחזיקה חזק, גם כשהגיע הזמן לפתוח אותה קצת.
לפעמים, מה שנראה כמו צירוף מקרים ,הוא בעצם מתנה עטופה
כשאנחנו פותחים את הדלת ליצירתיות, אנחנו פותחים את הדלת לאמונה, לאפשרויות אינסופיות, ולחיים שמחכים שנעז לחיות אותם.. " (ג’וליה קמרון ב“דרך האומן ")
