פעם היינו שולחים גלויות מחו״ל.
לפני שהיינו שולחים תמונה בוואטסאפ.
לפני שהיינו מעלים סטורי.
לפני שהכול היה מגיע מהר.
היינו בוחרים גלויה קטנה מדוכן ברחוב,
עם תמונה של מקום רחוק.
כותבים מאחור כמה מילים,
דרישת שלום וגעגוע.
והגלויה היתה עושה את דרכה ממדינה למדינה.
מיד ליד, עד שהיא היתה מגיעה ליעדה
ומזכירה למישהו מיוחד שחשבנו עליו ברגע חשוב בזמן.
ובסדנה שהנחיתי לבנות השירות
הראתי להן שגלויה יכולה לעשות גם דרך אחרת.
לא רק ממדינה למדינה.
אלא מהלב אל המוח.
מהחלום אל היומיום.
מהרצון אל הפעולה.
כי איזה כיף לשלוח גלויה.
ויותר כיף לקבל אחת.
אבל יש משהו מרגש במיוחד
בגלויה שאת מכינה לעצמך.
כזו שיש בה מסר אישי.
כזו שתשב על השולחן.
ליד המיטה או בתוך מחברת.
במקום שהעיניים פוגשות שוב ושוב.
הבנות יצרו גלויית חזון, גלויה שאפשר להביט בה ולהיזכר
מה חשוב לי, מה מחזק אותי.
מה אני רוצה לבחור היום.
מילה אחת, או משפט אחד.
והמוח מתעורר לחיים.
כי המוח שלנו אוהב תזכורות.
הוא צריך סימנים בדרך.
נ.צ קטן עם יעד גדול.
וכשיש צבע, תמונה, סמל ומילה כתובה
נוצר חיווט חדש, תנועה ומיקוד חדש.
הזמנה לשים לב למה שחשוב לי.
לראות את זה שוב.
להרגיש את זה שוב.
ולהתחיל לנוע לשם.
זאת היתה חוויה מעצימה לעשות את הגלויות ביחד עם בנות השירות
שלקחו רגע לעצור.
להקשיב פנימה.
ולשלוח לעצמן דרישת שלום
מהיעד שאליו הן רוצות להגיע.
אז איזו מילה תבחרו היום כעוגן?
המשפט שלי- "עשית דרך"
השאירי תגובה